תמצית החלטה של בית הדין הארצי לעבודה

תמצית החלטה של בית הדין הארצי לעבודה

תמצית החלטה של בית הדין הארצי לעבודה
בבר"ע 6670-02-15, מיום 20.4.2015
(השופטת לאה גליקסמן)
 
 
בית הדין הארצי לעבודה דחה בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בנצרת
(סע"ש 41588-06-13), בקשה שהוגשה על-ידי עובד זר מתאילנד, ובמסגרתה ביקש העובד לראות באישור של פקיד משרד החוץ התאילנדי את חתימתו של עו"ד מקומי המאשרת את חתימת העובד על ייפוי כוח לעו"ד ישראלי, כחלופה ראויה לדרישה שבסעיף 30(2) לפקודת הראיות, וזאת על מנת לאפשר לו לנהל את תביעתו נגד מעסיקתו לשעבר בישראל באמצעות העו"ד הישראלי.
בית הדין הארצי קבע כי על המבקש לפעול ולהציג ייפוי כוח מאומת על פי סעיף 30(1) לפקודת הראיות, וזאת מאחר שאת סעיף 30(2) לפקודה לא ניתן לקיים בהעדר מוסד של נוטריון ציבורי בתאילנד, וכי כל עוד לא הוכח שלא ניתן לעמוד בדרישת סעיף 30(1), אין אפשרות להגיש חלופה.
 
העובד הזר הגיש בחודש יוני 2013, באמצעות עו"ד ישראלי, תביעה בעניין זכויות המגיעות לו, לטענתו, בגין עבודה של 5 שנים אצל מעסיקתו בישראל. לפי המתואר בהחלטת בית הדין האזורי, ביום 22.9.2010 חתם העובד על ייפוי כוח כללי, הן בנוסח עברי והן בנוסח תאילנדי, לעורכי הדין ממשרדו של בא כוחו.
 
חתימתו של המבקש אושרה הן על ידי עו"ד ישראלי והן על ידי עורך דין תאילנדי. ביום 24.4.2013 אישר עורך הדין התאילנדי, כי המבקש חתם מרצונו החופשי על ייפוי הכוח האמורים בעברית ובתאילנדית; חתימתו של עורך הדין התאילנדי אושרה על ידי פקיד משרד החוץ התאילנדי, ובהמשך אישר קונסול ישראלי בשגרירות ישראל בבנגקוק את חתימתו של פקיד משרד החוץ התאילנדי על האישור.
 
תחילה אישר בית הדין האזורי, כי די בכל המתואר לעיל כדי לאפשר לעובד לתבוע את מעסיקתו באמצעות בא כוחו הישראלי. ואולם, על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור. בית הדין הארצי קבע שאין מחלוקת בין הצדדים כי לא קוים ולא ניתן לקיים את סעיף 30(2) לפקודת הראיות לעניין דרישת אישור חתימת המייפה כוח באמצעות נוטריון הציבורי – זאת בהעדר מוסד של נוטריון ציבורי בתאילנד. השאלה האם מחליפו הוא שירות החוץ התאילנדי בהתאם להנחיות משרד החוץ הישראלי, היא שאלה עובדתית הראויה להתברר בבית הדין האזורי, ולכן יש להחזיר את העניין אליו.
 
בדיון שקיים בית הדין האזורי בעניין, הביעה המדינה את עמדתה כי ייפוי הכוח והאישורים שעל גביו, ואשר המציא המבקש, אינם עונים על הדרישות המוגדרות בסעיף 30(2) לפקודת הראיות, וזאת בהתחשב בעובדה שלא קיים מוסד של נוטריון ציבורי בתאילנד.
עוד טענה המדינה, כי חתימת הקונסול על חתימת פקיד משרד החוץ התאילנדי היא בהתאם לסעיף 33(א)(2) לפקודת הראיות, וכי אין באישור של קונסול ישראל בתאילנד כדי להעיד על תוכנו, מעמדו המשפטי של המסמך, או שרשרת האימותים שקדמו לחתימתו של פקיד משרד החוץ התאילנדי. מנגד, טען ב"כ של העובד הזר, כי אין מניעה שיפעל בהתאם לסעיף 30(1), לאמור כי ייפוי הכוח יאושר על-ידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, בכתב חתום בידו ובחותמתו על גבי המסמך או בנספח אליו. עם זאת, התריע ב"כ העובד, כי עמידה על קיום הסעיף האמור תכביד על תובעים רבים אחרים בתאילנד, היות שיידרשו להגיע לקונסוליה בבנגקוק, המרוחקת לרוב נסיעה בת מספר שעות ממקום מגוריהם. עוד טען ב"כ העובד, כי פעולה על פי סעיף 30(1) תיצור "עומס בלתי אפשרי על השגרירות". 
 
בית הדין האזורי הכיר בכך שאין מוסד של נוטריון ציבורי בתאילנד, ולכן לא ניתן לקיים את סעיף 30(2). עם זאת, בית הדין קבע כי אין מניעה מהעובד לקיים את סעיף 30(1), ולחתום על ייפוי כוח בפני נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי. בהתייחס לטענתו של ב"כ העובד כי אין מדובר בעניין פרטני, וכי לתובעים אחרים יהיה קשה לפעול בהתאם לסעיף 30(1), קבע  בית הדין האזורי כי נוכח העובדה שהעובד בהליך זה יכול לפעול בהתאם לסעיף 30(1), אין מקום דווקא בעניינו (או "על גבו") של העובד לעכב את בירור תביעתו, כדי שתינתן החלטה שיהיה בה אולי לסייע לתובעים פוטנציאליים אחרים.
 
לאור כל האמור, קבע בית הדין האזורי כי על העובד לפעול תוך 60 יום בהתאם לסעיף 30(1), כאשר על באי כוחו לגרום לכך שבייפוי הכוח שיוגש יהיה ברור גם מי המעסיקה כנגדה מייפה העובד את כוחם של עורכי דינו להגיש את התביעה.
בית הדין האזורי הוסיף, כי יש לאזן בין הרצון לאפשר לעובדים זרים לתבוע את מעסיקיהם גם לאחר שעזבו את הארץ לבין הצורך להגן על המעסיקים; כמו כן, יש להתחשב בכך שהמעסיק נדרש למאמצים רבים ולהוצאות ניכרות כדי להתמודד עם התביעה של העובד הזר, במיוחד עת היא מוגשת בחלוף שנים לא מעטות לאחר סיום קשר העבודה; נוסף על כך, אין להעמיד את נוחות העובד התובע כשיקול הרלוונטי היחיד, במיוחד שכעקרון הוא יצטרך לטרוח ולהגיע לישראל לנהל את תביעתו.
 
בית הדין האזורי קבע, כי נוכח הצורך לאזן בין זכויות העובדים הזרים לבין זכויות המעסיקים, מקום בו ניתן לפעול בהתאם לחלופה הקיימת בסעיף 30(1), יש לפעול בהתאם לחלופה זו, ולא לדון בשאלה האם דרך מסוימת של הגשת ייפוי כוח מהווה תחליף ראוי לסעיף 30(2).
 
בית הדין האזורי הדגיש, כי רק במקרים בהם קיום החלופה של סעיף 30(1) הוא בלתי אפשרי או כרוך בקושי בלתי סביר, וגם האפשרות לקיים את סעיף 30(2) לא קיימת, יתאפשר לתובע לנהוג כפי שנהג העובד הזר בענייננו, אך זאת תוך הקפדה על כך שבייפוי הכוח שיגיש העובד התובע יהיה ברור מי המעסיק אותו הוא תובע, ותוך הקפדה על כך שלא יהיה פער בן כמה שנים בין המועד בו חתם העובד על ייפוי הכוח לבין המועדים בהם נחתמו האישורים שניתנו בקשר לייפוי הכוח.
 
כאמור, בית הדין הארצי לעבודה דחה את בקשת רשות הערעור. השופטת לאה גליקסמן ציינה כי מקובלת עליה גישתו של בית הדין האזורי, כי נוכח העובדה שקיימת אפשרות לקיים את אחת החלופות שבסעיף 30 לפקודת הראיות, אין מקום לבחון אם התקיימה חלופה של סעיף 30(2).
 
כמו כן, קבעה השופטת, לא היה מקום לקיים דיון עקרוני תיאורטי בשאלה אם במקרה הנדון התקיימה חלופה ראויה להוראת סעיף 30(2). השופטת פסקה, כי די בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור. בית הדין הארצי הבהיר, כי בית הדין האזורי לא קיבל כי במקרה הנדון התקיימה חלופה ראויה לסעיף 30 (2), הן נוכח העובדה שלא ברור מייפוי הכוח מי המעסיקה כנגדה מייפה העובד את כוחם של עורכי דינו להגיש את התביעה והן נוכח העובדה כי קיים פער זמנים משמעותי בין המועד בו חתם העובד על ייפוי הכוח לבין המועד בו נחתמו האישורים.
 
בית הדין הארצי פסק, כי זכותו של המעסיק, לפני שהוא נדרש להתגונן בפני תביעה, לדעת בוודאות כי העובד התובע חתם על ייפוי כוח לבא כוחו ועומד מאחורי תביעתו. לכן, נפסק בעניין זה, כי אין לקבל את טענת העובד כי ניתן לבדוק את האותנטיות של ייפוי הכוח ואמיתותו בשלב ההוכחות. נוכח כל האמור, הוחלט על דחיית בקשת רשות הערעור.